הארץ  /  אוכל  /  28 בפברואר 2024
כתיבה: רונית ורד  /  צילום: דור קדמי

אם יש גן עדן, יש בו ארטישוקים כמו שמגדל נועם

יעקב אָא הקים מושבות ושילם על כך מחיר טרגי. נכדו, נועם יעקובא, ממשיך את דרכו ומגדל את אחד הירקות החידתיים והמענגים ביותר.

קול הירייה פילח את השקט ששרר בבוקר ה-18 במרץ 1942 במשק הגיא שבמושבה יקנעם. עובדי המטע, שראו זמן קצר לפני כן את מייסד המשק יעקב אָא עולה בגפו למגדל שבראש הגבעה, מיהרו למקום ומצאו אותו מתבוסס בדמו כשאקדחו לידו. המנהיג הכריזמטי, שכונה "המוכתר של יקנעם", הובהל לבית החולים ומת בדרך לשם מפצע הקליע שפילח את רקתו. "אל תחשבי עליי רעות אם תוכלי", כתב לסופי (צופיה), רעייתו ואם שלושת ילדיו, במכתב שהותיר לה על דף מחברת. "את צדקת. משק הגיא היה הקללה שלנו".

אליעזר, הצעיר בבניו, היה בן 9 שנים כשנטל אביו את חייו במו ידיו. "זה כואב עד עצם היום הזה", אומרת מאירה יעקבא לבית קפלן, אשתו של אליעזר בן ה-90 ומי שנחשבת להיסטוריונית המשפחתית. יעקב אא – שם משפחה הולנדי נפוץ, שמשמעותו מקור מים זורמים – עלה לארץ ב-1920. מעטים זוכרים היום את שמו ואת פועלו, אבל דברי ימי חייו הקצרים והסוערים הם החומרים שמהם נוצרו המיתולוגיות של ההתיישבות העובדת: הוא גידל ירקות ניסיוניים בגן הירק של מקווה ישראל; הוא עבד במרחביה, שם הכיר את סופי ואת חברתה הטובה גולדה מאירסון (שנחשדה על ידי חברי הקבוצה בנטייה לבורגנות); הוא לימד חקלאות במשק הפועלות בשכונת בורוכוב בתל אביב; ונמנה עם מקימי רמתיים (הוד השרון) ויקנעם. משק הגיא – משק קואופרטיבי עצמאי המבוסס על חקלאות מתקדמת – היה פסגת חלומותיו ושאיפותיו.

"הוא היה איש שהקדים את זמנו", אומרת מאירה, הכלה שלא זכתה להכיר אותו. "הוא יזם את הקמת משק גיא ונסע להולנד לשכנע משפחות יהודיות להשקיע במיזם. הוא ייבא לרפת פרות מזנים הולנדיים ובנה מכון חליבה משוכלל; הוא נטע כרם ומטעי אגס ותפוח בעידן שבו שתלו בעיקר פרדסי פרי הדר; והקים לול תרנגולות על הגבעות, גם אם זה לא עזר ובבוא החמסין העופות מתו בהר". לדבריה, משק הגיא ניסה להתחרות בתנובה ולשווק חלב ישירות לתושבי שכונת הדר בכרמל. "שלחו חניכים של תנועת הנוער שיעצרו את האוטו שלו וישברו לו את הבקבוקים. למשק העצמאי לא היה גב כלכלי חזק, להוציא השותפים מהולנד, כמו שהיה לקיבוצי האזור. כשפרצה המלחמה נאלצו רבים מהמשקיעים לברוח מאירופה, והחלו לדרוש רווחים בלתי אפשריים לנוכח השכר הגבוה ששולם לפועלים היהודים. אא חשב שהוא צריך לשאת באחריות לכישלון הכלכלי ושאין לו ברירה אלא לשים את נפשו בכפו".

ארטישוק

לאחר קום המדינה אימצו צאצאיו של יעקב את שם המשפחה יעקבא – צירוף שמו הפרטי והאלף הראשונה בשם משפחתו של האב המייסד. את חובות המשק החלוצי הצליח יעקב לחסוך מילדיו, אבל חלק מהם המשיכו את דרכו החקלאית וירשו את הברכה ואת הקללה שהן מנת חלקם הנצחית של עובדי אדמה: יעקב אא הוליד את אליעזר יעקבא, חבר קיבוץ צובה, שב-1958 עבר עם אשתו מאירה למושב הדרומי ניר בנים; ואליעזר הוליד את נועם יעקובא, הבולט שבין מגדלי הארטישוק המעטים בישראל.

גם את הבחירה להתמחות בגידול הלא נפוץ של ארטישוק מייחס נועם יעקובא למעשה אבות. "הגעתי לזה, כמו שהגעתי לעולם, בזכות אבא שלי", אומר החקלאי ארך הרגליים, שכובע, טמבל או צמר בהתאם לעונה, משוך לעתים תכופות על פדחתו. "חזרתי למשק בניר בנים באמצע שנות ה-80, אחרי שנתיים טיול במזרח. במהלך החיפוש המתמיד אחר גידול חקלאי שיהפוך למטה לחם יציב נתקלתי במודעה בעיתון שאבא פרסם בשנת 62', שבה הוא מציע שתילי ארטישוק למכירה. הוא אפילו לא זכר את זה, אבל אין כמעט דבר שהם לא ניסו לגדל פה. התחלנו עם 20 דונם, והיום אנחנו מעבדים 400 דונם".

זני ארטישוק מודרניים ראשונים הגיעו לארץ ישראל עם פקידי הברון רוטשילד. "הם באו מצרפת. הם היו אגרונומים והם רצו לאכול את מה שהם הכירו בבית", אומר יעקובא. "צמח הבר אנדמי לאגן הים התיכון, הוא מופיע גם במקורות היהודיים, אבל דווקא בצד שלנו – בניגוד למשל לצרפת, לאיטליה ולצפון אפריקה – כמעט ולא אוכלים אותו. מדוע? זו תעלומה שאני לא מצליח לפתור".

ארטישוק
"הביקוש האמיתי לארטישוק", הוא אומר, "נוצר בישראל רק לאחר שהעליות מצפון אפריקה התבססו. אבל מניסיוני, שהיום כבר גדול למדי, עדיין שני שלישים מהישראלים כמעט ולא מכירים באמת ארטישוק גם אם טעמו אותו פה ושם". מאמו ירש נועם יעקובא משיכה לדברי ימי העבר ושפה פיוטית ("אנחנו נמצאים בטבורה של שפלת פלשת", אמר לאחת הקבוצות שהוא מארח בשדות ובחצר המשק, ואז נחרד לשמוע את אחד המבקרים מונה את גדרה בין ערי הפלשתים ההיסטוריות). מסבו, אבי אביו, ירש נטייה ליזמות, ואולי גם הבנה שעל חקלאות לבדה קשה לחיות.

בשני העשורים האחרונים הופך המשק בעונת הארטישוק, המתחילה באמצע נובמבר ומסתיימת בתחילת מאי, למרכז מבקרים המציע חנות משק, סיורים מודרכים וארוחות קלות על טהרת הארטישוק. השנה, בגלל המלחמה, לא תכנן יעקובא להציע את הבראנץ' המסורתי הנערך בשבתות, "אבל המדינה הצטמצמה, יש אזורים בצפון ובדרום שאי אפשר לטייל אליהם, ולקוחות קבועים שמגיעים כבר שנים ביקשו או פשוט באו. שעה קלה בשדות הארטישוק ובמטעי הנקטרינה והאפרסק שהחלו לפרוח עושה טוב לכולם, אז בשבת השנייה של פברואר פתחנו לקהל הרחב".

ארטישוק מופיע זה שנים ברשימת המאכלים שאבקש לאכול בסעודה האחרונה שלי עלי אדמות (מטבע הדברים ובשל משלח היד שבחרתי לעצמי אני יכולה לדקלם גם מתוך שינה את שאר המנות בארוחה). בעונתו הקצרה, קצרה מדי, אני ניזונה ימים שלמים מסירים של ארטישוק טרי מבושל בפשטות עם מלח – עניין המגיע לפעמים גם במחיר, מקובל לחלוטין ביחס לתמורה בפרמטרים של יופי סוריאליסטי ושל טעם בשרני-מעודן, של כאב בטן קל. (איני מחפשת מלוכה חלילה, אבל כבר במאה ה-16 תיאר אחד מסופרי החצר של קתרינה דה מדיצ'י, חובבת ארטישוק ידועה, סימפטומים דומים שנגרמו מזלילה יתרה).

נועם יעקובא

יש מי שמבכר כמוני לאכול את העלים ואת הלבבות לאחר בישול הארטישוק בשלמותו; ויש מי שמקדיש את הזמן הנדרש לקילוף העלים החיצוניים הקוצניים של פרחים טריים, ואז משמר את הלבבות בשמן זית או משלב אותם במיני תבשילים עשירים בחומרי גלם מקומיים אחרים, בהם בשר טלה, לימון, קטניות טריות ועשבים ירוקים. עבור מי שאוהב ארטישוק הביקור בשדות והצפייה בקטיף הם עונג בלתי נשכח: אם יש גן עדן, הרי שיש בו נהר של פרחי ארטישוק כמו זה הנוצר בעגלות הרתומות לטרקטור בשעה שהקוטפים מרוקנים אליהן את סלי המתכת שהם נושאים על גבם. מי שידע רק את טעמם של לבבות ארטישוק קפואים, שמגיעים היום בעיקר ממצרים, יתקשה להבין את עוצמת טעמו של לב הקוץ הטרי.

שלושת בניו של נועם, לכל אחד מהם תחום עיסוק משלו, לא צועדים בדרך שהתווה סבא רבא. "סבא שלי ייסד את רמתיים ואת יקנעם, אבל ניניו לא מעוניינים בחקלאות כי עיניהם פקוחות", אומר נועם. "כל מי שאומר לי שהוא רוצה להיות חקלאי, אני אומר לו: תביא לי את הלחי, אני אתן לך שתי סטירות ואוציא ממך את החשק. זו המציאות. המדינה לא רוצה שתהיה פה חקלאות. האזרחים אולי רוצים, המדינה לא רוצה".

הארטישוק של נועם